המוזאון ההיסטורי בערד
דף הבית > אודותינו

משפחת חבקין

באנו לערד מקיבוץ כברי, כי ערד סיקרנה אותנו בצעירותה, החדש שבה, יצירת יש מאין, הנוף המקומי, הווי המקום שהתבסס כולו על כוחות צעירים. היה בתחילתה של ערד משהו מאוד מלהיב למרות הקשיים גרנו באזבסטון קטן של 38 מ,ר (כי היה לנו ילד אחד כשהגענו).במשך השנים נולדו לנו עוד שני ילדים בערד.גרנו בשכונת ראשונים שבע שנים בכתובת: שכונת ראשונים 1/ 83 – באזבסטון מול בה"ס יעלים.לאחר מכן עברנו לרח' חן 38 בשכונת "אבישור", ושם גרנו שבע שנים. ההווי באזבסטון: בגלל האזבסטון הקטן, כל מרצפת נוצלה. השקעים בקירות – נועדו לארונות קיר קטנים. חלקי האסבסט – חוברו על ידי פסי אלומיניום, שקלטו חום רב ואי אפשר היה להישען עליהם, לכן בקיץ הזזנו את הספה מהקיר, ועל הריצפה שפכנו בקייץ דליים של מים – כדי לקרר את הצריף עד חזרתינו מהעבודה.בחצר תלינו כביסה במשותף עם השכנים, וזה יצר אוירה מיוחדת.
כמעט כולם – תלו על חבלי הכביסה בעיקר חיתולים מבד.בשנה השנייה למגורינו בצריף, חולקו שתילים של ורדים- אותם שתלנו בחלקת האדמה הקטנה, מתחת לחלון הסלון. שתלנו גם דשא בחלקה זו, והרגשנו כמו בתוך וילה קטנה.מול ביתנו, בנו את בית ספר יעלים, ובין בי"ס יעלים לצריף שלנו היה ואדי שצריך היה למלא אותו בעפר כדי לסלול עליו כביש. לכן נאלצנו להכנס לצריף שלנו בזהירות רבה, ואפילו נתמכנו בחבל שקשרנו לדלת.
מעבר לואדי היו צריכים לפוצץ סלעים (כך גם ביתר חלקים של ערד) – כדי ליישר את הכביש. כדי להזהיר את כולם מהפיצוצים- היו נשמעות הצעקות המוכרות גאוארדה – ואז הגיע פיצוץ הסלע הרועש.על האבק והלס אפשר לומר הרבה, ותמיד סופת החול הגיעה – אחרי סיום ניקוי הבית.הקירות ביננו לבין שכננו היו כל כך דקים שכל גיהוק או ,נפיחה" היו נשמעים מצוין אצל שני דיירי הצריף – שהיה דו משפחתי.
כשנולד בננו השני רותם, והיה רק בן שבוע, הוצאנו אותו בפעם הראשונה לשאוף אויר צח על הדשא – בתוך הלול. לא עברו חמש דקות ולפתע ראיתי נחש צפע על שלבי הלול, ונאלצתי להפילו – ואח"כ להרגו. מאז לא עשיתי שום מעשה גבורה שכזה.
ביום העצמאות, הייתה צעדה רגלית למצדה, וכולנו צעדנו לשם עם העגלות והתינוקות אפילו זכינו בצעדה זו בטרנזיסטור עם עוד כמה משפחות, וזה עבר מאחד לשני.
בכלל, הייתה אמרה בימים הראשונים של ערד, שאם זורקים אבן פוגעים: או באשה בהריון, או בתינוק, או "להבדיל" בכלב.השידורים הראשונים של הטלוויזיה בשנת 1967, הי ה מאורע מיוחד.אבשלום קיבל טלוויזיה ממקום עבודתו "מפעלי ים המלח" וכמובן שהזמנו את כל השכנים לצפות יחד איתנו – כי לנו הייתה טלוויזיה באותו שבוע של השידור הראשון. (כמובן טלוויזיה בשחור לבן) במלחמת ששת הימים, נותרנו בערד בעיקר נשים, ועזרנו אחת לשנייה להאפיל את החלונות בסרטים שעשויים מבד כהה, כי כך נתבקשנו לעשות ע"י ראש המועצה, מר זאב חיימוני (היו שמועות על כנופיות מחברון)
הקולנוע הראשון של ערד היה "במרכז המסחרי" הראשון בתוך שכונת הצריפים. בהפסקה בסרט, היו הגברים רצים הביתה לבדוק את הילדים, כי לא היו ילדים בוגרים שישמשו כשמרטפים –לא אחת נכנסו שכני ל"קולנוע" והודיעו בקול רם, אצל מי הילד בוכה. ערד הייתה מאוד צעירה.בחורף היו שיטפונות בכבישים שונים הקרובים לערד. אבשלום, שעבד במפעלי ים המלח, לא אחת, נתקע בשיטפון כזה – ולא הגיע לערד כמו יתר חבריו לעבודה.כל יום בחורף, היינו מתקשרים לעבודה כדי לדעת אם הבעלים חוזרים הביתה, או לא.

"משפחת חבקין "משפחת חבקין "משפחת חבקין

 

לדף הבית