המוזאון ההיסטורי בערד
דף הבית > אודותינו

משפחת הופפנברג

מדוע באנו לערד?
הכרתי את בעלי משה ז"ל כקיבוצניק ממשאבי שדה. אני הייתי ירושלמית, מורה חיילת בחבל לכיש. כאשר החלטנו להתחתן הוא מצא שזו הזדמנות טובה לעזוב את הקיבוץ.
ההמלצה שלו נפלה על ערד, כי אז ערד היתה בחיתוליה והוא העדיף ישוב קטן על פני עיר גדולה. עברנו ראיון. הוא התקבל כטרקטוריסט בים המלח, ואני כמורה בערד ( מה שנחשב כעבודות נדרשות). ערד הייתה אז כקיבוץ קטן. ואמנם חלק גדול מתושביה הראשונים היו יוצאי קיבוץ או מוותיקי הארץ. כולם הכירו את כולם. למשפחתי היה קשה לקבל את הריחוק וטענו שערד זו " נקודה נידחת ושכוחה מאל". אוטובוס מבאר-שבע לערד יצא רק פעמיים שלוש ביום.
נחשים ועקרבים זו היתה תופעה נפוצה (בגלל מיעוט האוכלוסיה). אצלי בבית היה נחש מתחת למיטת התינוקת. הזעקתי לעזרה את שלמה וייצמן שהיה שכני הקרוב, והלה הצליח ללכוד אותו.מאוחר יותר מצאנו קן של נחשים ממש ליד מפתן הדלת.
שכנים אחרים שגרו לידנו היו: יוסי ביטרן. דינה ויהושוע אשכנזי. טיטי וז'ילברט פגליארי, בן שלום אהרון ונירה.כתתי הראשונה מנתה תשעה תלמידים בלבד. מאחר ובעלי עבד משמרות, וכדי להפיג את בדידותי בימי שישי, הייתי נוהגת להזמין את תלמידי לצריף. התיישבנו על השטיח לאור נרות והיינו שרים שירי שבת ושיר א"י בליווי גיטרה של אחד התלמידים.זכורני כאשר היינו יוצאים מן הבית לא נעלנו את הדלת.אז, היו זמנים אחרים ובכלל כל האוירה הייתה אחרת.לאחר הרבה שנות ותק בהוראה עברתי לעבוד בספרייה עירונית, ועדיין אני עובדת שם.בעלי משה לקה בגיל 65 בארוע מוחי ולאחר 6 שנים קשות נפטר. יהי זכרו ברוך.

"משפחת הופפנברג

 

לדף הבית